אני יודע שזה עשוי להישמע מוזר, אבל רוב החיים מתקיימים בתוכנו.
אנחנו מרגישים, חושבים, יש לנו עמדות כלפי דברים שקורים, אנחנו מתוסכלים, מרוצים, שמחים, מרווחים וכד'.
כמובן שיש קשר לעולם החיצוני, כמובן שאנחנו מושפיעים מאירועים חיצונים ומשפיעים עליהם. יחד עם זאת אנחנו מגיבים לאירועים באופן פנימי, וזה עיקר החיים שלנו.
מטאפורה שימושית שיכולה להיות גם קונקרטית היא לעמוד לנסוע ממקום למקום תוך כדי פקקים.
הפקקים יהיו, ובסוף כנראה גם נגיע ליעדנו. השאלה היא מה קורה איתנו בדרך:
- האם אנחנו מתעצבנים? נינוחים? מרווחים? מרגישים שכל העולם נגדנו? מרגישים שיש לנו זמן איכות עם עצמנו? ועוד...
הפקק במקרה זה כנראה ישאר. היחס שלנו כלפיו הוא השונה.
יש פה רעיון מוכר אבל עם דגש קצת שונה:
הסברתי שהחיים מתרחשים ברגע זה, וגם התייחסתי למחשבות של איך הדברים צריכים להתנהל. בפוסט הזה אני רוצה רק שתהרהר/י בעובדה הזאת שרוב החיים מתקיימים בתוכנו. זה לא משהו טוב, זה לא משהו רע, פשוט ככה זה.
ואם נחזור למטאפורה של הפקק תנועה
נניח שהגענו לפגישה, ואחרנו בגלל הפקק. זוהי העובדה.
אם כל הדרך התעצבנו, התבאסנו וכד', יש סיכוי לא רע שנגיע לפגישה מכווצים, לחוצים וכד', וחשוב יותר נחנו עלולים נרגיש עם עצמנו רע.
אם כל הדרך התרחבנו, קבלנו את המצב ואולי נהנינו ממנו.. יתכן שנגיע לפגשה אחרת במצב שנרגיש איתו טוב יותר. וחשוב הרבה יותר, אנחנו עשויים להרגיש עם עצמנו טוב: עוד רגע של חסד.
המשפט הידוע"הכל צפוי והרשות נתונה" יכול להתפרש בהקשר הזה שכל מה שקורה קורה. ידוע מראש, ההתיחסות אליו היא היא המשמעותית לנו.
הרעיון שאני רוצה לבטא בפוסט זה הוא ההבנה שהחיים מתקיימים בתוכנו. מכאן נובע שיש לנו השפעה, לפחות מסוימת, על החיים שלנו.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה